אלדד בק

ברלין . לישראלים רבים קשה מאוד להבין, מהיכן נובעת עוצמת הזעם האירופי כלפיהם, בכל פעם שישראל נאלצת לפנות לשימוש בכוח צבאי כדי להגן על עצמה ועל אזרחיה. המקרה הבא יוכל, אולי, להבהיר את הפער העצום, הקיים כיום בין ישראל ואירופה בסוגיה זו.

בספטמבר 2002 חטף צעיר גרמני, מאגנוס גפגן שמו, את ילדה הצעיר של משפחת בנקאים ידועה וותיקה בגרמניה, משפחת פון-מצלר. החטיפה בוצעה בתכנון מושלם. גפגן התוודע לילדי המשפחה, התיידד עימם, וכאשר היה בטוח שרכש את אימונם, חטף את יאקוב בן ה-11 והרג אותו זמן קצר לאחר מכן בחניקה. למשפחה הדואגת העביר גפגן דרישת כופר בסך מיליון יורו. המשטרה עלתה על עקבותיו של החוטף במהלך העברת הכופר ועצרה אותו. בחקירתו, שמר גפגן על שתיקה מוחלטת, וסירב למסור מידע כלשהו על מקום הימצאו של הילד. הייתה לכך סיבה ברורה: החוטף כבר ידע, שהוא רוצח. קצין המשטרה שניהל את החקירה החליט לאיים על גפגן, שיפעיל נגדו עינויים גופניים, אם לא ישתף פעולה. לנוכח האיום, נשבר גפגן, הוליך את השוטרים למקום בו קבר את גופתו של הילד, ואפשר למשטרה למצוא ראיות נוספות, שהבטיחו את הרשעתו ושיגורו למאסר-עולם.

כבר מתחילת משפטו בגרמניה, טענו הרוצח ובאי-כוחו, כי חוקרי המשטרה הפרו את החוק האוסר עינויים והוציאו מגפגן הודאה ומידע בשיטות אי-לגאליות. לאחר הרשעתו, ערער גפגן על גזר-הדין בפני הערכאות המשפטיות הבכירות ביותר בגרמניה. כולן גינו את חריגת השוטרים. אך, בה בעת אישרו את העונש שהוטל על גפגן וקבעו שהוא זכה למשפט צודק.

גפגן לא חדל להרגיש את עצמו קורבן של המערכת. הוא העביר את מתקפתו למערכת המשפט האירופית והגיש תביעה נגד רשויות המשפט הגרמניות בפני בית-הדין האירופי לזכויות-האדם, היושב בשטרסבורג. השבוע פרסם בית-דין זה את קביעתו בעניין, שכללה נזיפה חמורה ביותר כלפי הרשויות בגרמניה והאשמה שהן הפרו במקרה זה זכויות-אדם: "כשלעצמו, האיום כלפי החשוד (בעינויים) די בו, כדי שייחשב כיחס בלתי-אנושי לפי סעיף 3 של האמנה האירופית לזכויות-האדם", חרצו השופטים, אם כי שללו את דרישתו של גפגן למשפט חוזר.

במקום, שבו זכויות-האדם הופכות לערך עליון שאין עליו כל עוררין, לא ניתן יותר לעשות אבחנה ברורה בין תוקפן לקורבן, בין פושע לחף מפשע. לולא האיום בעינוי – גם אם זה היה מוליך לעינוי כלשהו, לא היה גפגן מוסר למשטרה את המידע החיוני, שבמקרה אחר יכול היה להציל חיים. אירופה כובלת את עצמה מרצון באזיקים מוסריים, שיפעלו במוקדם או במאוחר לרעתה. והיא מאוד מעוניינת לכפות את האזיקים הללו גם על ישראל.

מי שמקדש את זכויותיו של רוצח, אינו מסוגל יותר להבין את משמעותה של הגנה עצמית. הגישה החולנית הזו גם מחפשת תמיד הצדקות והסברים למעשי-פשע. היא אינה מוגבלת אך ורק לשמאל האירופי, – שלא חדל עדיין להעריץ דיקטטורים כפידל קסטרו או הוגו צ'אווז. היא הופכת אט-אט למקובלת בזרם המרכזי של החברה האירופית. עד שהאירופים יתעוררו מטירוף המערכות הזה, ישראל רשאית לא להתייחס לתגובות האירופיות ברצינות רבה מדי.

סוף